לפעמים אנחנו שוכחות את עצמנו. ככה פשוט. כלומר אנחנו זוכרות את הפרטים היבשים - שם, גיל, מקצוע, מצב משפחתי אבל מעבר לזה - נאדה, כלום.
לפעמים אנחנו שוכחות את עצמנו. ככה פשוט. כלומר אנחנו זוכרות את הפרטים היבשים - שם, גיל, מקצוע, מצב משפחתי אבל מעבר לזה - נאדה, כלום. אנחנו מרגישות שהפכנו להיות יעל "מטופלת פוריות" דנה "רזרבה שחלתית נמוכה" ליאור " שחלה פוליציסטית" וזהר "הזרעות בע"מ". הכל סובב סביב הטיפולים, הבדיקות, השאלות, המבטים המרחמים מהסביבה, הרופאים והפרוטוקולים ומי בכלל זוכרת שהיא מיכל הסופר יצירתית (שאוהבת לייחר בזמנה הפנוי), טלי שכל כך אוהבת לרקוד ולעשות יוגה ושיר שהיא משקיעת על חלל בשוק ההון בזמנה הפנוי.
בזמן טיפולים המוח שלנו הרבה פעמים עובר למוד one track mind - הוא מצליח להתעסק רק במשהו אחד, וזה טיפולי הפוריות. אין מסביב. אין תחביבים, חברים, טיולים, הנאה מאוכל מספורט ואתגרים בעבודה.
מצד אחד זה הכי טבעי ומובן בעולם, באמת, אני כותבת את הדברים האלו באפס שיפוטיות. זה נושא ענק ומשמעותי שלוקח המון מהזמן הפנוי והמשאבים שגם ככה לא תמיד רבים.
מצד שני זה פרדוקסלי לגמרי - כי כל הדברים האלו שהם אנחנו, שמילאו אותנו ונתנו תחושת סיפוק ושמחה קודם, יש להם את היכולת לעשות בדיוק את אותו הדבר ואפילו יותר בתקופת הטיפולים. להתכרבל עם ספר טוב, לצאת להליכה, ליוגה, לפגוש חברות, לצאת לרקוד, לאתגר את עצמך (בקטע טוב כן?) בעבודה, להתנדב. כל אלו הם דברים שיכולים למלא מצברים ולתת תחושת משמעות ואנרגיה ולהזכיר לך - שאת לא רק מחכה לבטא או מישהי שעוברת טיפולים. את, את.
איריס לי-דר
פסיכולוגית קלינית מומחית