למה זה קורה לי, למה דווקא אני. למה זה לא יכול לבוא בקלות. למי יש כח למסע,

למה זה קורה לי, למה דווקא אני. למה זה לא יכול לבוא בקלות. למי יש כח למסע, ללא ידוע. כולם מסביב מסתכלים במבטים מרחמים, יש את אלו שמעודדים ואומרים "יהיה בסדר" אבל את ממש לא מאמינה לזה כרגע. יש את אלו ששולחים אותך לחפש משמעות - למה זה קרה לך, או הכל לטובה, או אלוהים/היקום לא נותנים לך אף פעם יותר ממה שאת יכולה להתמודד איתו. ובא לך לצרוח. כי למה את צריכה להגיע לקצה, ולהתמודד עם כל הקושי הזה ומה עשית לא בסדר? ואיך אפשר מהר לתקן? ואז עולה בושה ואשמה (כי הבאתי את זה על עצמי) ורחמים עצמיים (מוצדקים! זה מותר!) ומשם הדרך למטה חלקלקה מאוד והמצב רוח יורד והכעס והקנאה מרימים ראש יוצרים עוד אשמה ועוד ועוד ועוד. .
ומה אם ננסה קצת פחות להתעסק בלמה? בלמצוא את הסיבה או המשמעות בהסתכלות אחורה? מה אם ננסה רגע לקחת נשימה, ולהגיד לעצמנו - אין לי מושג למה. לא יודעת. זה לא עוזר לי עכשיו. מה אם ננסה להיות בכאן ועכשיו. כן הוא כואב ומתסכל ומייאש, אבל הוא גם הנקודה שבה את יכולה לעשות משהו - לטובת הטיפולים ולטובת עצמך. לאכול ולישון טוב, לעסוק בספורט שאת אוהבת, להשקיע בעבודה שחשובה לך, בזוגיות, בחברות. להיות הכי טובה לעצמך, כי בסוף כל המסע הזה, חשוב שתסתכלי אחורה ותוכלי להגיד לעצמך וואלה, הייתי מדהימה ממש. התמודדתי, נשברתי, קמתי, עשיתי, נפלתי, אבל ניסיתי להיות טובה לעצמי. ואז מהמקום הזה תוכלי גם אולי למצוא משמעות במסע, בדרך שעברת.
איריס לי-דר,
פסיכולוגית קלינית.